הקולנוע כזירת מאבק פוליטי: הוויכוח בקפריסין על ההסכם הקולנועי עם ישראל
“הלבנה ערכית” או הזדמנות כלכלית? הסכם לשיתוף פעולה קולנועי שנחתם לאחרונה בין קפריסין לישראל הצית סערה ציבורית בקפריסין וחשף את הוויכוח הנוקב סביב הממד הפוליטי של קולנוע.
ההסכם, שנחתם בסוף פברואר ונועד לעודד שיתוף פעולה בהפקת סרטים ופיתוח תעשיית הקולנוע המקומית, זכה לביקורת נוקבת מבמאים, אמנים וחלקים מהקהילה הקפריסאית. למעלה ממאה אנשי תרבות חתמו על מכתב גינוי בטענה שההסכם עלול לשמש ל”הלבנה ערכית” של מעשי ישראל כלפי הפלסטינים.
“לא ניתן לניצול הקולנוע כתירוץ לניקוי ערכי של רצח העם הפלסטיני” – קראו החותמים והזהירו מפני מתן לגיטימציה לפגיעה בזכויות אדם באמצעות שיתוף פעולה תרבותי. הם חששו שההסכם יאפשר לישראל לנצל את תדמיתה התרבותית של קפריסין כדי להפיק סרטים משותפים שיסוו את המציאות בשטחים.
לעומת זאת, תומכי ההסכם ראו בו הזדמנות כלכלית חשובה לתעשיית הקולנוע המקומית ולחיזוק הקשרים בין המדינות. “זהו אך ורק על עשיית סרטים, לא על עשיית רימונים,” אמר אנדראס תמיסטוקלאוס, חבר פרלמנט בלתי תלוי.
“מדיניות חוץ היא עניין של אינטרסים לאומיים, לא צדקה.”
ההסכם אושר בסופו של דבר בפרלמנט הקפריסאי, אך רק שבוע לאחר מכן התקיים באי פסטיבל סרטים פלסטיני ראשון שהדגיש את הוויכוח הרגיש סביב נושא זה. בפסטיבל הוקרנו סרטים שחשפו את חוויותיהם הקשות של פלסטינים החיים תחת כיבוש.
“הפסטיבל הצליח להאיר זרקור על הקולות הפלסטינים שמזכירים לנו מה זה אומר להתנגד”, אמרה בלינדה פפאבסיליו, מתנדבת בפסטיבל.
הסרט Vibrations from Gaza”, by Rehab Nazzal” למשל, תיעד את חייהם של ילדים חירשים שהרעידות מרחפני צבא הם אחד הדברים הבודדים שהם שומעים.
מארגני הפסטיבל חששו שההסכם הקולנועי עם ישראל עלול להכשיר את הדרתם של סיפורים דומים תחת הכותרת “הלבנה ערכית”.
“מטרה זו היא חיונית לא רק במאבק נגד ה’דה-הומניזציה’ של הפלסטינים, תופעה נפוצה מדי בנרטיבים של עמים נרדפים, אלא גם כדי לעורר התבוננות ביקורתית רחבה יותר בנרטיבים המקובלים.” אמרה ג’עפרה אבו זולוף, האוצרת.
ויכוח דומה פרץ גם בפסטיבל קולנוע נחשב בברלין, לאחר שבמאים גינו את פעולות ישראל בעזה – מה שהוביל לטענות של אנטישמיות. גם ברלין נאלצה להתמודד עם השאלה כיצד לאזן בין חופש ביטוי אמנותי לבין השלכות פוליטיות.
הקולנוע בישראל ובשטחים הפלסטינים לא יכול שלא לשקף את המציאות הגיאופוליטית הסבוכה והרגישה באזור. הדילמה המרכזית היא כיצד למצוא את האיזון הנכון בין חופש היצירה לבין השיקולים המוסריים והדיפלומטיים הכרוכים בייצוגים של סכסוכים נוקבים כגון זה הישראלי-פלסטיני.
במקרה זה, המאבק בקפריסין ממחיש את הפוטנציאל של קולנוע כזירה למאבקים על ההגמוניה התרבותית וייצוג הנרטיבים השונים.
תומכי ההסכם דוגלים בגישה שמפרידה את הקולנוע מהפוליטיקה, בעוד מבקריו חוששים שהוא יהפוך לכלי להסוואת עוולות והשתקת קולות מוחלשים.
במאבקים מסוג זה, על המחוקקים לגשת להסכמים בתחום התרבות בזהירות וברגישות רבה להשלכות הפוליטיות והחברתיות שלהם. רק כך ניתן יהיה להבטיח שתעשיית הקולנוע אכן תשמש כמנוף לקידום דיאלוג בין-תרבותי, חשיפת סיפורים והעצמת קהילות שקולן לרוב נדחק לשוליים.
