תזכורת מטלטלת למורשת רעילה- הקסם האפל של בית החולים לכורים באמיאנדוס

הקסם האפל של בית החולים לכורים באמיאנדוס מעמיד את העבר מול ההווה והעתיד של קפריסין

כשנתקלים בבית החולים הנטוש של כורי אמיאנדוס, אי אפשר שלא להישבות בקסמיו הקודרים, שבהם ההיסטוריה מתנגשת עם ההווה ומטילה ספק בגורלו של האי. במהלך עצירה מאולתרת בטיול משפחתי, גילוי האתר הזה נעשה כאשר ילדיי, בחקירתם, התעקשו שאהיה עד לחורבה המסקרנת.

בהיסוס מסוים עקבתי אחריהם דרך המבנה ההרוס, תחת שמים שהלכו והחשיכו. הכניסה, שהוכתמה בגרפיטי גס המתאר אישה עם פטרייה לראש, לא הקלה מעט על חששי.

עם זאת, חוסר הנוחות שלי התחלף במהירות ביראת כבוד. כשנכנסנו, שרידי המתקן הרפואי של שנות העשרים היו מונחים לפנינו: מסדרונות, מחלקות וחדר ניתוח, כולם בתוך מערבולת כאוטית של הריסות. הבניין, אף שהיה הרוס, הקרין יופי מיוחד, עם חלונותיו המרהיבים הממסגרים את הנוף הטבעי, הצבע הדהוי החושף פלטת עבר של כחול וירוק, וקמיני הלבנים המרשימים שעמדו כעדים אילמים לזמנים טובים יותר.

הדי העבר רקדו באוויר: אחיות הומות, זעקות של אישה בלידה, נער צעיר עם רגל פצועה וכורים המתמודדים עם התוצאות הקטלניות של חשיפה לאסבסט.

בחיפוש אחר מחסה מטפטוף קל נפגשתי עם מוכתר הכפר, קריטון קיריקידס. הוא מיהר להפיג כל תפיסה רומנטית שהייתה לי בהצבת מראת מציאות נוקבת. למרות נוכחותם של בניינים חסונים שיכולים לשרת מטרות חדשות כמו דיור בר השגה, הוא קונן על חוסר העניין והתמיכה הכספית, והביט בי בזלזול.

תחושת ההזנחה מצד המדינה נראית כנושא נפוץ בקרב מנהיגי הקהילה ברחבי האי. קיריאקידס הצביע על חדר רב-תכליתי חדש אך ריק ודיבר על האתגרים שהם ניצבים בפניהם בשל תשתית לא מספקת כמו כבישים ותחבורה ציבורית, ותהה מי יבחר לחיות ולעבוד בבידוד כזה.

טענות הממשלה על חידוש כפרי נראות חלולות על רקע פיתוח פרוע ולא מעורר השראה שנותן עדיפות לצרכים של בעלי קרקעות עשירים שאינם נמצאים במקום, משקיעים זרים ונוודים דיגיטליים על פני האוכלוסייה המקומית.

חפירה בהיסטוריה של המכרה חשפה סיפור חוזר: מקומיים הקשורים לגחמות של משקיעים זרים, עמלים כדי לחלץ משאבים מעומק האי. ההיסטוריה המורכבת של המכרה כוללת את מכירתו מהבריטים לגופים זרים שונים, כאשר בסופו של דבר הארכיבישופות של לימסול לקחה בעלות, רק כדי לראות את הפעולה קורסת כאשר הביקוש לאסבסט פחת.

המכרה, בתקופת כהונתו בת 84 השנים, שלח אסבסט לרחבי העולם, בעוד שעובדים קפריסאים יוונים וטורקים סבלו מתנאי עבודה קשים וארוכים. כפי שלורנס דארל תיאר ברהיטות ב”לימונים מרים”, הנוף הפך לסצנה על-אנושית של אבק אסבסט לבן.

המקומות בהם התגוררו הכורים בתחילה הוחלפו בשנות ה-20 במתחם דיור מעוצב, כולל חנויות ובתי מגורים, ליד בית החולים. מבנים אלה, כמו בית החולים עצמו, עדיין עומדים על תילם, אך כעת הם מתפוררים ומכוסים בכתובות גרפיטי.

המחיר הסביבתי היה חמור: הנוף נחרב, נוצר מכתש עצום והאזור שמסביב היה מלא בפסולת, מה שהפך אותו לפגיע לאסונות טבע.

מאמצי השיקום של המדינה נמשכים כבר עשרות שנים, כאשר המכונות ההומות בעבר נמכרו לגרוטאות, והמבנים הריקים נתפסו ברשת הבירוקרטיה.

כיום, הקהילה, שמתמקדת בעיקר בחקלאות, כמעט ואינה מקיימת קשר עם האוכלוסייה העירונית של האי, למעט התייחסות היסטורית לא ידועה במיוחד באזור האופנתי ביותר בלימסול. סיפורו של אמיאנדוס משמש כשיעור נוגע ללב על ההשלכות של פיתוח שאינו מתוכנן היטב, אימוץ טכנולוגיה למטרות רווח כספי לטווח קצר, וזלזול בהשפעות המזיקות על הקהילה המקומית.

הוא מעלה את השאלה האם דפוסים דומים מתרחשים במקומות אחרים, כאשר התרחבויות בלתי מבוקרות ממשיכות בכל רחבי האי. זה מייצג סוג אחר של ניצול הקרקע, שבו מערכות אקולוגיות תוססות מוחלפות במבנים חסרי חיים ובשטחים ירוקים צמאים.

השאלה נותרת האם יוזמות הפיתוח הממלכתיות והפרטיות שנדונו רבות – כגון כבישים חדשים, מרינות, בתי מלון ומתחמי ספורט רחבי ידיים – יביאו באמת לתחייה מחודשת או שהן מסמנות את מותו הקרב של תרבות וארץ שכבר נאבקות לשרוד.