ההיסטוריה רצופת הכיבושים של קפריסין

ההיסטוריה רצופת הגילויים והכיבושים של קפריסין

ביופיה העתיק והתיעוד ההיסטורי הארוך, אחד מהעתיקים בעולם, ממוקמת קפריסין על צומת הדרכים של שלוש יבשות ותופסת מיקום אסטרטגי מרכזי בשערי הכניסה לאירופה, אסיה ואפריקה. האי היה עשיר בעבר במשאבי נחושת ועצים, מה שהעניק לו ערך כלכלי ואסטרטגי.

תנאיו הגאוגרפיים של האי קפריסין, מרבצי הנחושת שבו ונמלי עגינה נוחים – משכו את המעצמות הגדולות ששלטו בתקופה העתיקה באגן הים התיכון, ולהשפעתן התרבותית נודעת חשיבות בעיצוב תרבותו של האי. האי התפרסם בקשרי המסחר ובעיקר בכל הקשור להובלה ימית ולטכנולוגיה מתקדמת בבניית אניות.
כן היה האי אחד המרכזים החשובים באגן הים התיכון לייצור נחושת, והמילה הלטינית לנחושת (cuprum) מקורה בשם האי.
הנחושת נכרתה ונסחרה החל מ-2500 לפנה”ס והיתה אחת הסחורות היקרות ביותר בעולם העתיק; גילויה וניצולה המסחרי החל בין 3900 ל-2500 לפנה”ס, וכתוצאה מהסחר עם המזרח הקרוב, מצרים והאגאי, היא הביאה עושר ושגשוג לאי.

בנוסף, קפריסין זכתה ביופי טבעי נהדר, האופייני למקום לידתה של אלת האהבה האגדית אפרודיטה, אשר לפי המסורת צמחה מגלי הים בקרבת פאפוס.
בעוד שאין כל ראיה להוכחת הסיפור הרומנטי הזה, שרידים של תרבויות עתיקות רבות מפוזרים ברחבי האי.
שרידי היישובים הקדומים ביותר שידועים נוצרו בתקופה הניאוליתית, לפני כ 9000 שנה.

בעת העתיקה נודעה קפריסין בשם אלשיה, וכך הופיעה בתעודות היסטוריות. בתקופת הברונזה נשא השם משמעות פוליטית בנוסף למשמעותו הגאוגרפית, כאשר הממלכה באי נקראה ממלכת אלשיה והיוותה חלק בלתי־נפרד מהמרחב המזרח־תיכוני.

עדויות ארכאולוגיות וטקסטואליות מראות שקפריסין החלה לקיים קשרים הדוקים עם היבשות הסובבות במאות ה־16–15 לפנה”ס, והפכה לחוליה מקשרת בסחר בין הים האגאי והלבנט. תקופת הברונזה הוא הזמן בו החלו להיבנות באי הערים הראשונות, כגון אנקומי.
כרייה שיטתית של נחושת החלה, ומשאב זה נסחר באופן נרחב. למעשה, ממלכת אלשיה היתה מקור לנחושת וסחורות רבות אחרות לארצות מזרח אגן הים התיכון, וכן היוותה מיקום אידיאלי לסוחרים שביקשו להתעדכן בביקוש ובהיצע לסחורות מגוונות.

• יוונים מיקניים אכלסו את האי מהשלב המאוחר של תקופת הברונזה (בסביבות 1600 לפנה”ס), אך השם היווני של האי היה קיים כבר מן המאה ה־15 לפנה”ס.
• המאות 1200–1300 לפנה”ס היו תקופה של שגשוג מקומי.
• בתקופת הברונזה המאוחרת הייתה קפריסין חלק מהאימפריה החיתית, אבל לא כמדינה כבושה אלא כחלק מהאימפריה.
• תקופת הברונזה המאוחרת הייתה תקופה של סחר בין־לאומי, קפריסין הייתה מרכז לייצור כלי קרמיקה, וכלים רבים ייחודים לה נמצאו באתרים רבים בארץ ישראל ובלבנט, כמו כלי בסיס טבעת, כלים מחופים לבן ועוד.

היוונים האכאים התיישבו בקפריסין בשנים 1200–1000 לפנה”ס, אחריהם הגיעו היוונים הדורים (1100 לפנה”ס)- אשר חיו בקפריסין בשלום אבל הנהיגו בה את שפתם, דתם ומנהגיהם. יש הרואים בהגעת היוונים ככיבוש הראשון של האי.
בעקבות משבר תקופת הברונזה המאוחרת נפלה ממלכת אלשיה, וקפריסין התארגנה מחדש לכמה ערי־ממלכה מקומיות- יווניות ופיניקיות.
במאה ה־8 לפנה”ס (ואף לפני כן) שגשגו בקפריסין מושבות פיניקיות.

קפריסין נכבשה והוכפפה פעמים רבות במהלך היסטוריה של 10,000 שנה.
האי, על אוצרותיו ויופיו, משך את תשומת לבם של כוחות השליטה האזוריים בזה אחר זה והם נלחמו עליו במשך אלפי שנים.

תחת אימפריות העת העתיקה- האשורים, המצרים והפרסים

• לאחר כיבוש קפריסין ע”י הפיניקים, היא נכבשה ע”י האימפריה האשורית החדשה.
• קפריסין קיבלה עצמאות סביב שנת 669 לפנה”ס, אבל נכבשה מחדש בידי מצרים תחת אמסיס השני.
• האי נכבש על ידי הפרסים, סביב שנת 545 לפנה”ס, ואף נחפר ארמון פרסי בחוף הצפוני של האי.
• בתקופה זאת ניסו התושבים להתקומם. בתחילת המאה ה־4 לפנה”ס, יוגורס הראשון, מלך סאלאמיס, השתלט על האי וניסה להשיג עצמאות מהפרסים.
  התקוממות נוספת התקיימה ב־350 לפנה”ס אבל נמחצה על ידי ארתחששתא ב־344 לפנה”ס.

התקופה ההלניסטית

בעת המצור על צור, המלכים הקפריסאים בחרו ללכת אלכסנדר הגדול.

ב־321 לפנה”ס ארבעה מלכים קפריסאים צדדו בתלמי הראשון והגנו על האי נגד אנטיגונוס.
לאחר קרב עזה ביטל תלמי את הממלכות המקומיות באי ונטל שליטה מלאה עליו, אך איבד אותה לדמטריוס פוליורקטס ב־306 ו־294 לפנה”ס.
לאחר מכן חזר האי לידי בית תלמי עד 58 לפנה”ס. בתקופה זאת נשלט האי בידי מושלים מצריים.
בתקופה זו גם פותחו יחסי מסחר חזקים עם אתונה ואלכסנדריה, שני המרכזים המסחריים החשובים ביותר של העת העתיקה.

התקופה הרומית

• קפריסין הפכה פרובינקיה רומאית ב־58 לפנה”ס. באותה עת שלט בקפריסין תלמי מלך קפריסין.
• שנים אחר כך נתן יוליוס קיסר את האי במתנה לקלאופטרה מלכת מצרים, אך הוא חזר להיות פרובינציה רומאית לאחר תבוסתו בקרב אקטיום ב־30 לפנה”ס.
• מאז 22 לפנה”ס היה האי מחוז סנטור.

---

זווית יהודית

בשנים 115–117 מרדו יהודי האי בשלטון הרומי כחלק ממרד התפוצות בהנהגתו של ארטמיון. כתוצאה ממרד זה נחרבה העיר סלמיס ונהרגו כ־240,000 מתושבי האי. ההיסטוריון הרומאי קסיוס דיו מספר כי לאחר מיגור המרד נאסר על היהודים לדרוך על אדמת האי, כאשר כל יהודי העובר על הוראה זאת דינו מוות. בין מדכאי המרד היה לוסיוס קווייטוס, שנשלח על ידי טראיאנוס.

סדרה של רעידות אדמה גרמו להרס נוסף של העיר סלמיס בתחילת המאה ה־4 ובאותו הזמן הכו באי גם בצורת ורעב.

---

האימפריה הביזנטית

עם פיצול האימפריה הרומית במאה ה־4 לספירה, נכנסה קפריסין תחת שלטונה של האימפריה הביזנטית.

במהלך מסעותיו המסיונריים של השליח פאולוס הקדוש הוא הגיע גם לקפריסין והמיר את דתם של אנשי המקום לנצרות.

במהלך המאה ה־5 לספירה, כנסיית קפריסין זכתה בעצמאותה.

ימי הביניים המוקדמים

עם התפשטות האסלאם, האי הותקף ע”י ערבים מחצי האי ערב מספר פעמים.
בשנת 650 פלשו הערבים בכח לקפריסין, אך ב־688 הקיסר יוסטיניאנוס השני והח’ליף עבד אל־מלכ הגיעו להסכם חסר תקדים; במשך 300 השנים הבאות קפריסין הייתה תחת שלטון משותף של הביזנטים והערבים. ולמרות מלחמות שליטה תדירות, נשמר הסטטוס קוו.

בשנת 965, אז ניקטאס כוניאטס (יווני ביזנטי) כבש את האי עבור האימפריה המתחדשת ובשנת 1185, המושל הביזנטי האחרון של קפריסין, איזק קומונוס, ביצע מרד בו ניסה לתפוס את כס המלוכה של האימפריה. ניסיון ההפיכה שלו נכשל, אך הוא הצליח לשמור על שליטה בלעדית באי.

במאה ה־12 הפך האי יעד לצלבנים.

ב-1191, קפריסין נכבשה על ידי ריצ’רד לב הארי, מלך אנגליה, בדרכו להשתתף במסע הצלב השלישי.
לאחר מכן הוא מכר את האי למסדר הטמפלרים (אבירי היכל שלמה), אך שלטונם הנוקשה הביא את תושבי האי למרד והם מכרו את האי לגי דה ליזיניאן, מלכה המודח של ממלכת ירושלים.
גי דה ליזיניאן הוכתר למלך קפריסין בתואר “אמלריך הראשון, מלך קפריסין”. הוא ייסד את ‘ממלכת קפריסין‘, וקבע את העיר פמגוסטה כעיר הבירה של האי.
במקביל נקבעה גם השפה הלטינית כשפה הרשמית באי ומאוחר יותר הוחלפה בצרפתית. תקופה ארוכה לאחר מכן הוכרה היוונית כשפה רשמית שנייה.

(שלטון זה פעל בקפריסין משך כ 300 שנה, עד שהאחרון מבית לוזיניאן העביר את האי לידי ונציה ב-1489)

ימי הביניים המאוחרים והרנסאנס

סיומו של מסע הצלב השישי פתח מלחמת אזרחים, במאבק שהשתולל הן בארץ ישראל והן בקפריסין, כאשר המסדרים הצבאיים והקומונות הימיות האיטלקיות לוקחות בו חלק פעיל. במהלכו של העימות לא הצליחו הצדדים להגיע לכלל הכרעה ומאזן הכוח התנדנד מצד לצד. משפחת איבלין המשיכה לשלוט באי עד שנת 1268, אז איחד הוגו השלישי מלך קפריסין את הממלכה עם ממלכת ירושלים.

לאחר מכן הפכה קפריסין למרכז חשוב של הסחר האירופי עם אסיה ואפריקה, דבר שהביא לחיכוכים בינה לבין סוחרים איטלקים.
ב־1426 הפכו הממלוכים את האי למדינה וסאלית ממלוכית, ומלכיה איבדו את כוחם, עד שלבסוף אולצה המלכה האחרונה, קתרין קורנרו למכור את האי לוונציה ב־1489.

ונציה השתמשה באי כנקודת מסחר חשובה. בתקופה זאת נבנתה החומה הוונציאנית של ניקוסיה.
במשך כל התקופה הוונציאנית הייתה קפריסין נתונה להתקפות בלתי פוסקות מצד האימפריה העות’מאנית הצעירה, ולמרות שבנו מבצרים כבדים סביב הערים הגדולות פמגוסטה ולרנקה, הוונציאנים לא עמדו בפני הפולשים העות’מאנים שכבשו את האי ב-1571.
20,000 מתושבי ניקוסיה הוצאו להורג, וכל הכנסיות ומבני הציבור נבזזו.
בכך בא הקץ לשליטת הקתולים באי.

קפריסין נשארה תחת שלטון עות’מאני עד לבואם של הבריטים ב-1878, כשמספר יוונים־קפריסאים מרדו בשלטון, במהלך מלחמת העצמאות היוונית (1821–1832), בה נאבק העם היווני לקבלת עצמאות מהאימפריה העות’מאנית ששלטה אז ביוון. השליטים העות’מאנים השתמשו באמצעי דיכוי דרקוניים, שכללו הוצאות להורג בתליה ועריפת ראשים.

השליטה העות’מאנית על קפריסין הסתיימה בשנת 1878, אז הועברה לידי בריטניה.
העות’מאנים, שהובסו במלחמה העות’מאנית–רוסית (1877–1878), ביקשו את תמיכתה של בריטניה בקונגרס ברלין. בתמורה הם חתמו איתה על הסכם סודי, שנודע לאחר מכן כחוזה קפריסין, שבו העבירה טורקיה את קפריסין לשליטה אדמיניסטרטיבית בריטית, אף על פי שהריבונות על האי עדיין הייתה בידי האימפריה. רק בתקופת מלחמת העולם הראשונה, לאחר שבריטניה הכריזה מלחמה כנגד האימפריה העות’מאנית, סופח האי חד צדדית בידי בריטניה.

תחת השלטון הבריטי, האי החל ליהנות מתקופה של עליה בחופש הביטוי, מה שתרם עוד לפיתוח הרעיון היווני־קפריסאי של ה’אנוסיס’ (איחוד עם יוון).
בין השנים 1955 עד 1959 הקימו יוונים־קפריסאים לאומנים את ארגון אאוקה שנאבק למען קבלת עצמאות לאי מבריטניה ואיחודו עם יוון. הקמפיין אמנם לא גרם לאיחוד האי בסופו של דבר, אך הוא הביא להקמת רפובליקה עצמאית, שנקראה ‘הרפובליקה של קפריסין’, בשנת 1960.

השקט באי העצמאי לא החזיק הרבה זמן, וסכסוכים פנימיים שהפכו ללחימה חמושה בין שתי הקהילות, גרמו, בשנת 1964, לשליחת כוחות או”ם לאי למטרת שמירה על השלום. כוחות אלה נמצאים במקום עד היום. בשנת 1974, יוונים־קפריסאים ביצעו הפיכה צבאית בתמיכת החונטה הצבאית ביוון, במטרה להביא לסיפוח היווני.
בעקבות זאת טורקיה פלשה אל החלק הצפוני של האי והשתלטה עליו, בטענה שהיא אחת משלוש הערֵבות הבינלאומיות לעצמאות קפריסין,
כוחות צבא טורקים נותרו במקום גם לאחר הפסקת האש בין הצדדים, ולמעשה נמצאים שם עד היום.

למרות מאמצים רבים בעשורים שחלפו מאז, האי נותר מחולק בפועל, והרפובליקה הטורקית הצפונית שהוכרזה באופן עצמאי (TRNC) אינה מוכרת על ידי הקהילה הבינלאומית.
המנהיגים היווניים-קפריסאים והטורקים-קפריסאים ממשיכים לחפש פתרון לסיים את החלוקה. המו”מ מתנהל באיטיות עם צעדי התקדמות קטנים.
עיר הבירה ניקוסיה עדיין מחולקת בין הצדדים, אם כי מבקרים יכולים לעבור לכל צד דרך מעברי גבול מוסדרים.
ניקוסיה היא הבירה המחולקת היחידה שנותרה בעולם.